אם שנותי

אם שנותי (דברים לב, מא)

הרב אורי שרקי – רב התנועה

העולם הזה הוא עולם השינוי. כך כתב המהר"ל בספרו דרך חיים על המשנה באבות (ב, ד) "ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה".

העובדה שהעולם עובר שינויים מורגשת במיוחד בדורות האחרונים. העם היהודי אחרי אירועי החילון, השואה, התקומה, והמלחמות, מתמודד גם עם אתגרי התקופה של כל העולם: המגפות והקידמה הטכנולוגית, מהמורות הפוליטיקה האזורית, וגם ובעיקר עם אתגרי הרוח המתדפקים על דלתותינו. תנועות הנוער יכולות בצדק לראות בכל אלה הזדמנות נפלאה למימוש האידיאלים. הלוא זה עניינו של הנוער: תסיסת הנעורים מבקשת לה כר לפעילות, לעשות הבדל, להביא לשינוי משמעותי בחיים. עבור תנועת נוער דתית, כתנועת עזרא שבחרה כנושא לחודש הארגון את השינוי, האתגר מלווה בחשש. הלוא הדת בהגדרה שמרנית היא. כיצד ניתן בבת אחת לחדש וגם לבטא נאמנות למסורת הדורות?

השאלה אינה חדשה. יצחק אבינו הוא האבטיפוס של הבן והתלמיד הממשיך את המסורת של אביו ורבו. אבל יש בכך משהו פרדוקסלי. הלוא אברהם היה במהותו מהפכן המורד במוסכמות על מנת לדחוף את העולם קדימה. כיצד ניתן להיות נאמן למהפכן בלי להיות בעצמך מהפכן?

הפתרון טמון בהבנה שהנאמנות למסורת איננה פרי של שמרנות המתרפקת על העבר, כי אם ניצול משאבי העבר לשם הגשמת העתיד. כשהתורה מבשרת לנו שבעתיד, בצאתנו מן הגלות, יתקיים בנו: "ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו" (דברים ל, ח), היא בעצם אומרת שכל עוד לא שבנו אל הארץ לא קיימנו באמת את המצוות, למרות הדתיות הרבה שאפיינה את דורות הגלות, כי אם שימרנו צורה מצומקת של הקיום היהודי, זו המצטמצמת בתחומי העניין של הקהילה ואופקיה הצרים. הרב קוק מלמד ששבירת המסורת הדתית על ידי דור התחיה נובע מרצון פנימי ובלתי מודע לקיים את המצוות כפי שהן באמת: תוכנית החיים של אומה העוסקת בכל מרחבי החיים והמעניקה את שפע ערכיה לעולם כולו. מתפיסה כזאת עולה שהנאמנות למסורת מספקת את הכלים להתקדמות במהלך ההיסטורי כלפי העתיד. דומה הדבר לסימני הכשרות של הדגים: קשקשת – שריון השומר על הזהות, וסנפיר – המאפשר את ההתקדמות.

דומה הדבר גם לכפל המשמעות של הפועל שנ"ה. מלשון שינון של הידוע כבר, ומלשון שינוי וחידוש. שתי המשמעויות מתאחדות במשמעות הכוללת של 'שינון': השחזת כלי מלחמתנו לשם בניין עולם חדש.

בשעה שכל בית ישראל בראשיתו היה שרוי בצרה, כשיעקב סבר שטרוף טורף יוסף ובכה על בנו, נאמר "ויבך אתו אביו" (בראשית לז, לה). פירש רש"י: "יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל, שהיה יודע שהוא חי". למדנו מכאן עיקרון, והוא שבכל מצבי המשבר, כשיש מהמורות ותמורות בחיים, קיימת אישיות יחידה או קבוצת אנשים שתפקידם להביט על התהליך הכללי האופטימי גם כשכל העולם שרוי בפסימיות. תפקיד זה, אותו מילא יצחק אבינו בשעתו, הוא תפקידה של תנועת הנוער הדתית הדוחפת את העולם קדימה מתוך אופטימיות, מאה ומעבר.

אורי שרקי