מפות הן דרך לסדר את העולם באופן שאנחנו יכולים לתפוס. כל מפה, מחליטה במה היא מתמקדת וממה היא מתעלמת. בווייז אין נוף או עצים, ובמפת סימון שבילים הכביש הוא לא הדרך החשובה. כל מפה, היא למעשה בבואה של הכרעה ערכית, של הדברים שאנחנו רוצים לראות, של התחומים שחשובים לנו. באחד מכתבי היד שפורסמו רק באופן חלקי משווה הרב קוק את התפיסה האמונית של כל אדם למפה. ככל שהוא מכיר טוב יותר כל תא שטח, כך הוא יודע להבין טוב יותר שיטות רעיונות ומצבים איתם הוא נפגש. גם אנחנו, כמי שחיים ופועלים במדינת ישראל, מכירים את הקווים המרכזיים של מפת הארץ, אבל אנחנו לא תמיד יודעים מה מסתתר אם עושים מיקוד או זום אין. 
כשאנחנו באים לחשב מסלול מחדש, הכי חשוב לדעת מה לא מסתדר, מה הקשיים, מדוע המפה הנוכחית לא מספיק טובה. הקושי והכאב הוא הרמז שעוזר לנו להתקדם. ואין ראוי מלסיים עם סיפור מפורסם של ר' הלל צייטלין - המתאר נער שאבד ביער עבות. לאחר שעות של חיפושים, לפתע נתקל באדם מבוגר שניכר עליו שהוא מכיר את היער. הוא רץ לקראתו וביקש את עזרתו, אך למרבה הצער הקשיש השיב לו שאמנם גם הוא לא יודע את הדרך החוצה, ועדיין מחפש, אבל הוא יכול לסייע לו בלהכיר את הדרכים אותן הוא כבר יודע שאינן מגיעות לשום מקום...
תמיד כדאי לחשוב לא רק מה אנחנו יודעים, אלא מה אנחנו יודעים שלא עובד.