הספרות היא לא רק מסע בתוך הטוב והרע. הכתיבה לא כלואה בתוך החיים. אם היא הייתה מסתכמת בזה, לא היה לה ערך אמיתי, אני חושב. הערך של הספרות מצוי, בין היתר, בחריגה שלה מהחיים, בחריגה שלה מהמובן הפוליטי הנמוך. במובן מסוים, הניסיון של הכתיבה הוא לחשוף את האבסורד שבחיים. הספרות שואפת לאמת, אני חושב. הספרות שואפת להגיע על ידי הדמיון, על ידי המחשבה, על ידי הדרך לנקודה הכי קרובה, הכי עמוקה, של המציאות. אף אחד לא יודע מה זו הנקודה הזו. ספרות גדולה מצליחה לגלם את הנקודה הזו בתוכה. ספרות גדולה היא כזו שנותן פתח קטן, לזמן קצר, באיזה רגע אחד, לאמת הזו שמתקיימת מחוץ למה שאנחנו יכולים לתפוס. השאיפה של הספרות, וגם היומרה שלה, היא להיות שוב "מעט מאלוהים". אלוהים במובן של אל. אלוהים במובן של השורש, של המהות, של נגיעה בדבר עצמו, של חריגה מהסופיות.  

(יאיר אסולין, 2013)

מה המחשבות העולות לך מדבריו?
מתי יצא לך לקרוא/לכתוב ולהרגיש "מעט אלוקים"?
יש אפשרות להרגיש את זה גם בדברים שהם לא דברי קודש?
האם בדברי חולין יש גם קודש?
איך ניתן לשלב את זה ביום יום?