הרב קוק כותב בספרו 'אורות התשובה' על 'השיבה אל העצמיות':

כְּשֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת מַהוּת הַנְּשָׁמָה הָעַצְמִית, כְּשֶׁמְּסִיחִים דֵּעָה מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּתוֹכִיּוּת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל עַצְמוֹ, הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְעֻרְבָּב וּמְסֻפָּק. וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ, אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּמִיָּד יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים, אֶל נִשְׁמַת כָּל הַנְּשָׁמוֹת, וְיֵלֵךְ וְיִצְעַד הָלְאָה מַעְלָה מַעְלָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. וְדָבָר זֶה נוֹהֵג בֵּין בְּאִישׁ יְחִידִי, בֵּין בְּעַם שָׁלֵם, בֵּין בְּכָל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, בֵּין בְּתִקּוּן כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, שֶׁקִּלְקוּלָהּ בָּא תָּמִיד מִמַּה שֶּׁהִיא שׁוֹכַחַת אֶת עַצְמָהּ. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהִיא חֲפֵצָה לָשׁוּב אֶל ד' וְאֶת עַצְמָהּ הִיא אֵינָהּ מְכוֹנֶנֶת לְקַבֵּץ אֶת נִדָּחֶיהָ - הֲרֵי הִיא תְּשׁוּבָה שֶׁל רְמִיָּה, שֶׁתִּשָּׂא עַל יְדֵי זֶה אֶת שֵׁם ד' לַשָּׁוְא•. עַל כֵּן רַק בָּאֱמֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה אֶל עַצְמוֹ יָשׁוּב הָאָדָם וְהָעָם, הָעוֹלָם וְכָל הָעוֹלָמִים, הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, אֶל קוֹנָהּ, לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים. וְזֶהוּ הָרָז שֶׁל אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, הוֹפָעַת נִשְׁמַת הָעוֹלָם, שֶׁבַּהֲאִירוֹ יָשׁוּב הָעוֹלָם לְשֹׁרֶשׁ הַהֲוָיָה, וְאוֹר ד' עָלָיו יִגָּלֶה. וּמִמְּקוֹר הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת יִשְׁאַב הָאָדָם אֶת חַיֵּי הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה בַּאֲמִתָּהּ.

(אורות התשובה טו, י)