התבטלות וענווה
כאשר קורים שינויים בחיים ובעולם, צריך לדעת שיש מנהיג לבירה, ואנחנו לא מבינים הכול, וגם כאשר ננסה לנקוט מהלך כלשהו, נבין כי אנחנו קטנים מול המציאות המשתנה כל יום והמונהגת על ידו. ענווה והבנה שאני לא המרכז אלא חלק מתוכנית רחבה יותר יכולות להוביל לכך שנפנים ששינויים הם לא בהכרח שליליים. אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף!
צא מהבית ולך למקום שקט (גג, מעיין, ים, שדה). עכשיו, הסתכל סביב, תנשום עמוק ותחשוב:
איפה אני ביחס לכל העולם? לקב"ה?
מה זה אומר על היכולות שלי?
הקב"ה נמצא בכל מקום – האם זה מגדיל או מקטין אותי?
כמה אתה עובד על מידת הענווה?
מהי התבטלות בעיניך? האם אתה רואה עצמך בטל לקב"ה?
האם ישנם פעמים בהן אתה חש צורך להתגאות במשהו? זה צורם לך?
וכתב [הרמב"ן באיגרתו] שהכוונה למדתו של משה רבינו, שבה תלויה הגאולה, והיא מידה של ביטול הישות בתכלית כאין ואפס המוחלט, ואמרו חז"ל: 'כ"ד מוכי שחין ונפשו של משה נמוכה מכולם' והרי מוכי שחין הם אנשים שבורים בתכלית השברון ונפשו של משה עוד נמוכה מכולם, שהוא בטל ומבוטל להשי"ת בתכלית כאין וכאפס, ועל זה הכוונה 'אם אין אתה גואל אין זולתך גואל' שגאולת מצרים אינה יכולה להיות ע"י שום מדה אחרת כי אם ע"י המדה של משה והיא התבטלות גמורה להשי"ת.
(נתיבות שלום שמות, עמ' מג)