top of page
אל תפחדו להתלונן ולהוציא קיטור
המוח שלנו עובד בצורה די מרתקת - יש בו כ-100 מיליארד תאי עצב שנקראים נוירונים וביניהם יש סינפסות שמחברות אותם ומאפשרות להם לתקשר זה עם זה. בכל פעם שמחשבה חולפת במוחנו, העברת המידע בין הסינפסות יוצרת מעין "גשר" ביניהן, כך שבפעם הבאה שנפעיל את המוח בצורה דומה - המידע יעבור בצורה חלקה, מהירה ורציפה יותר. כך המוח למעשה "מחווט" את עצמו כדי להקל על עצמנו לבצע תהליכי חשיבה שהוא משתמש בהם בתדירות גבוהה.
התהליך מאפשר לנו ללמוד דברים מהר יותר, לרכוש כישורים שונים ביעילות ו"לאמן" את המוח ממש כמו את שרירי הגוף, אבל לא רק. מחקרים מראים שככל שאנחנו "מרגילים" את המוח לחשוב על דברים שליליים, אנחנו מחזקים את ההקשרים העצביים שתומכים בצורת החשיבה הזאת ומגבירים את הנטייה למחשבות שליליות בעתיד. במילים אחרות, כשאתם מתמקדים בשלילי ועושים את זה הרבה - אתם יוצרים מעגל של מחשבות שליליות שרק מזין את עצמו ומתעצם עם הזמן.
אנחנו נוטים להאמין שהתלוננות תסייע לנו לפרוק את התסכול שמבעבע בנו ולהרגיש הרבה יותר טוב, אך פסיכולוגים מדגישים כי הנטייה להתלונן רק מעצימה את התיעוב העצמי, פוגעת בהערכה האישית וגורמת לנו להרגיש "תקועים" במקום לחשוב על פתרונות יצירתיים כדי לשפר את המצב.
עם הזמן הנטייה הזאת אף הופכת למנגנון ההתמודדות הטבעי שלנו, שנחשב פחות יעיל ממנגנוני התמודדות אחרים. אם זה לא מספיק, הנטייה להתלונן עלולה לפגוע במערכות היחסים שלנו ולהגביר את הסיכוי שנסבול מבידוד חברתי.
מסקנה – לא להתלונן יותר מדי.
ציטוט ושיטוט
"איש הולך לפסיכיאטר ומתלונן: 'אף אחד לא מקשיב לי'. הרופא אומר: 'הבא בתור'."
איך אתם תופסים את עצמכם? מתלוננים הרבה או מעט?
מדוע לדעתכם אתם כאלו?
היכן הייתם רוצים להיות?
חשבו על סיפור שקראתם לאחרונה ואינכם יודעים או זוכרים את הסוף שלו.
כעת חשבו או כתבו את סוף העלילה עם סיום עצוב/רע.
אחר כך עשו בדיוק ההפך וכתבו לו סיום טוב.
כמו בסיפורים ככה זה בחיים, אפשר להתלונן, ואפשר לכתוב סיום טוב.
הרבה פעמים מי שמתלונן נתפס כאדם שאכפת לו מהמצב ומי שלא מתלונן נחשב כמי שלא אכפת לו. אמנם השיר מתאר מצב הפוך, איך אתם מסבירים את זה?
מה השיר קורא לנו לעשות?
bottom of page